ירושלמי- מצוות קריאת המגילה

מצוות הפורים מתחלקות לשני סוגים. "נזכרים ונעשים" - "נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה". כמו בשאר התורה שיש תלמוד ומעשה, כך גם בפורים, שבו היתה התחדשות בקבלת התורה, קבלו עליהם מגילה שהיא דוגמת ספר התורה ומצוות למעשה. 

יש כמה הבדלים בין התלמודים ביחס לקריאת המגילה, והם מלמדים על שתי שיטות בהבנת מהות הקריאה.

המשנה בתחילת פרק שני אומרת "קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון - לא יצא." 

בבבלי מבררים מה פירוש "קראה תרגום", ואומרים שאם הכוונה שהיא כתובה בלשון הקודש, והקורא מתרגם אותה בקולו, הרי נמצא שהוא בעצם קורא בעל פה. המילים שהוא אומר לפני הציבור אינן כתובות לפניו. לכן מפרשים באופן אחר.

לעומת זאת, בירושלמי אומרים שקראה תרגום לא יצא כי כתוב "ככתבם". יש לקרוא כפי מה שכתוב ולא לתרגם ללשון אחרת. הפסול כאן הוא לא פסול של קריאה בעל פה, אלא מצד שהקריאה אינה "ככתבם". 

לפי הירושלמי אם מתרגם את מה שכתוב לפניו, אין זה נחשב קריאה על פה, כמו שאומרים בבבלי. 

מדוע זה לא נחשב בעל פה לפי הירושלמי? מסביר הריב"ש: "לאו על פה הוא, כיון שכונת המלות שהוא מוציא בפיו כתובה לפניו במלות אחרות". והנצי"ב כתב: "לא מיקרי על פה כיון שהוא מתרגם את המקרא שלפניו."

מה שורש ההבדל?

בבבלי מבינים שקריאת המגילה היא מצוה מעשית. מעשה של קריאה. כאשר הוא לא מוציא מפיו את מה שכתוב אלא את התרגום, אין זו קריאת המגילה הכתובה לפניואת המילים שהוא מוציא מפיו הוא אומר בעל פה, אף שזה התוכן של מה שכתוב לפניו. 

בירושלמי מבינים שהמצוה היא בעיקרה ללמוד את המגילה. כלומר להיפגש עם התוכן של המגילה. אם הקורא מתרגם את מה שכתוב לפניו, הציבור שומע ממנו את תוכן הדברים שכתובים במגילה שלפניו. הוא לא אומר את הדברים מתוך זכרונו, אלא מתוך שהוא קורא בכתב. לכן אין זה נקרא קריאת מגילה בעל פה. (אעפ"כ זה פסול כי צריך לקרוא "ככתבם".)

שתי השיטות הללו עולים מהבדל נוסף בין התלמודים. 

הגמרא אומרת שאם חסר קטע מהמגילה, ניתן להשלימו שלא מן הכתב. 

לשון הבבלי: "תנו רבנן: השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם (רש"י: על פה) יצא."

בירושלמי הלשון היא כך: "תני שמואל: טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא."

בלשון הירושלמי רואים שהמנהג היה שהקורא קורא ומיד אחריו מתרגמים את המגילה לשפת העם, כמו שהיו עושים בקריאת התורה (וכמנהג בני תימן עד היום). המטרה היא שהציבור יפגש עם תוכן המגילה.

בבבלי משמע שלא היו עושים כך, ולכן אומרים שהקורא השלים כמו מתורגמן, אבל לא מוזכר כאן שהיה מתורגמן ממש. ובאמת בבבלי שואלים מדוע מי ששומע מגילה בלשון הקודש יצא ידי חובה גם אם לא מבין אותה, ועונים: "אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן (- וכי אנחנו מבינים הכל?! וכי אנחנו יודעים מה פירוש "האחשתרנים בני הרמכים") ?! אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא, הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא."

מסביר רש"י: "אע"פ שאין יודעין מה ששומעין שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס ומודיעין להן."

לסיכום, צורת המצוה בבבלי היא מעשית - מעשה הקריאה. לעומת זאת בירושלמי צורת המצוה היא מחשבתית - להיפגש עם תוכן המגילה. ללמוד אותה.

למעשה ברור הדבר שגם לפי הירושלמי יש מצב שאדם שומע ולא מבין, כגון שהוא שומע מגילה בלשון הקודש והוא אינו מבין אותה. הוא יצא ידי חובה, אבל ברור שזה מצב לא אידיאלי.

כשמאחדים בין התלמודים עולה ההבנה שאנו ראויים ומצווים ללמוד ולהבין (כפי שמודגש בירושלמי), ועם זאת לדעת שמה שכתוב במגילה גדול לאין ערוך ממה שאנחנו מבינים (כפי שעולה מתוך הבבלי).

יתן ד' שנזכה להחיש גאולה בלימודנו,